לאחר שבת קסומה בבית חב”ד בקוסקו, יצאנו להרפתקה הספורטיבית הראשונה שלנו. נרשמנו דרך חברתMarvelous Peru ובעל הבית אפילו מדבר קצת עברית ומציג את עצמו כ”יואל הכריש”. הוא נותן לנו תדריך כללי על מה שצפוי לנו בארבעת הימים הבאים במסלול שנקרא “The Inca Jungle Trail”, אך מעכשיו אקרא לזה “טריאתלון האינקה ג’אנגל”, מכיוון שזה רווי אדרנלין בים, יבשה ואויר. בסופו, מטפסים לאחד משבעת פלאי העולם- המאצ’ו פיצ’ו המדהים.
היום הראשון- ירידה אתגרית של 2500 מטר באופניים
יואל הכריש אסף אותנו בבוקר במיניבוס שישבו בו שלושה זוגות תיירים מאוסטרליה, גרמניה וארה”ב, כולם בשנות העשרים המוקדמות שלהם. ” בממוצע, אנחנו באותו גיל”, זרקנו לאוויר משפט חצי מתנצל. איך שעלינו, הבלאגן התחיל והילדים התחילו לריב ולבכות על מי ישב איפה. היה ברור שששת התיירים חשבו לעצמם – “איך נתקענו עם המשפחה הזאת שתהרוס לנו את החוויה”. גם אם יתנהגו יפה באופן מפתיע, איך הם יעמדו באתגרים הצפויים לנו בארבעת הימים הבאים?. היו לנו שעתיים של נסיעה בכביש הררי, מפותל ותלול עד לפסגת (4,200 meters) Abra Malagaכדי להפשיר את הקרח איתם, אבל ההקאות של הילדים לא בדיוק הוסיפו לנו נקודות זכות. לפחות קלעו יפה לשקיות ולכן זאת לא הייתה קטסטרופה.
יורדים מהמיניבוס ואני ביחד עם יהלי (בן 13+) ומיה (בת 10+) מתכוננים לרדת 2500 מטר ברכיבה בצד השני של ההר באותו כביש תלול, צר ומפותל. לא הייתי בהוואי אבל אומרים שזה דומה לירידות מהרי הגעש, אבל עם חברה וציוד פרואני, תוך כדי שמכוניות עוברות ועוקפות במהירות. ראינו כמה רוכבים עוברים על ידינו ב-70 קמ”ש עם חולצות עם כתובית “שרדתי את הרכיבה בכביש המוות בבוליביה”. אנו מתחילים להבין למה נכנסנו ושואלים את המדריך אם היו פציעות במסלול. הוא עונה שהוא מכיר סיפור אחד של מישהו ששבר את הלסת, אבל בדיעבד שמענו סיפורים על לא מעט התרסקויות, כולל קטלניות. בינתיים, אורית ונגה מעודדות אותנו ועוזרות לנו לענוד את מגן הצבי-צב, מגני ברכיים ואפוד זוהר.
הקבוצה של תשעת הרוכבים יורדת בסוג של שיירה, יהלי בורח קדימה להיות בין המובילים, ואני נצמד למיה שחשה פחות ביטחון. מיה ואני הכי איטיים בסביבות 40 קמ”ש, ואני סומך על מיומנותו של יהלי שרכב קרוב ל -1000 ק”מ לאורך שביל ישראל לפרויקט בר מצוה שלו . הנוף מדהים, לאורך כל הדרך רואים את נהר האורובמבה מתחתינו, חוצים לא מעט מפלי מים וזרימות על הכביש, והחושים מופצצים בתחושות הנאה ופחד בו זמנית. אחרי שעה ובערך באמצע הדרך, לוקחים סיבוב חד וכמעט נתקלים בערימה של אבנים בגובה של מטר שחוסמת את הכביש ממפולת שאירעה רק כמה דקות בלבד לפני כן !
יש עדיין כמה אבנים בודדות שמידרדרות ומותירות שובל אבק בעקבותיהן. מזל גדול שאף אחד לא נפגע. מתחילים להתארגן בשורה כמו כבאים, ומפנים את האבנים מהכביש במשך כשעה וחצי עד שניתן להמשיך הלאה עם האופניים. אורית ונגה מחכות במיניבוס , שהתעכב עוד כשעה ארוכה עד שהצליח לעבור. בשלב מסוים מתחיל לרדת גשם ואני נלחץ מרכיבתה של מיה והאפשרות שהיא תחליק בסיבוב. אני נצמד אליה ונותן לה הנחיות לקראת כל סיבוב לווסת את מהירותה. בשלב זה גם יהלי מצטרף אלינו, ואנו מגיעים בשלום לתחתית העמק. ששת התיירים מהמיניבוס מוחאים לנו כפיים בהבעת הערכה לילדים הצעירים שהעזו והצליחו באתגר האקסטרים. אני משחרר אנחת רווחה ענקית שסיימנו בלי אף שריטה.