• Orit Avivi Cohen

תחנה ראשונה במסע -פסגת הפחד , בדרך למאצ'ו פיצו'


כמה תלאות עברנו עד שהגענו לשם..

זוהי מעלה גדולה בעבודת השם לצאת מהבית המוגן, הבטוח , למסע של נדודים . בו מבינים שהכל אשלייה. הכל חולף. ואין עוד מלבדו. המסע מערער את האחיזה במוכר, בידוע. מוציא אותך מאזור הנוחות אל אזור הלמידה, או במקרה שלי, לעתים גם אל אזור הפאניקה..


אח, פרו. פרו. כמה קשה לתמצת במלים ספורות את המדינה המדהימה הזו. רחבת הידיים, המגוונת, העשירה כך כך בנופים, באוצרות טבע, בתרבויות רחוקות.

את פרו תכננתי , חלמתי ונשמתי חודשים ארוכים טרם יציאתנו מהארץ. חקרתי את הנופים, מקומות לישון, אטרקציות וטיולים. הייתי עושה הליכה בשדות של כפר אוריה, ומדמיינת את הטרק בהרי האנדים. תכננתי את המסלול ברזולוציות הכי קטנות, כולל פיצוח האתגר של בניית מסלול שמתחשב בשבתות ובחגי תשרי.

כל זה, רק בשביל לגלות, שכשמגיעים לשטח, הכל נראה אחרת לגמרי. היה זה שיעור מדהים להבין שעם כל החשיבות של ללמוד על המקום , להתרגש ממנו, להחזיק אותו בתודעה טרם ההגעה- כשפוגשים את המציאות, כדאי לזרום אתה.

"החיים את מה שקורה בזמן שאתה מתכנן אותם"

המסלול שלנו בפרו התרכז בעיקר בעמק הקדוש וכלל: נחיתה בשישי בקוסקו, היישר לזרועות המחבקות של בית חבד, ארבעה ימי Jungle Inca Trek, שבוע וחצי בבית ב Yucay, ארבעה ימים טרק לארס, שבועיים התנדבות בבית יתומים בפרו , כולל ראש השנה ויום כיפור, סוכות בבית חבד , ולקינוח- ארבעה ימי הרפתקה בגונגל האמזונס, בשמורת Tambopata.


במחנה קיץ, חטפתי דלקת ריאות, והייתי מוטרדת מאוד מהטיסה לקוסקו, ששוכנת בגובה 3400 מטר ומאופיינת בחמצן דליל . ( בשילוב של הרבה פיח מכוניות, זה לא כיף גדול לנשום שם). למזלי, היה לי ליווי צמוד של דר ג'ף קוריצקי, חבר ילדות של גלן, שגר שני בתים מהדודים. לאחר התלבטויות האם לבלות את השבת בלימה ( גובה פני הים, וכנראה זה גם מפלס הקדושה שם..) או לטוס ישירות לקוסקו , העדפנו בסוף את הגובה: אמנם החמצן דליל, אך מה זה לעומת שפע הקדושה שהיתה בארוחת שבת בבית חבד.

מסאלו, הנה כשל בתאוריה שלך: יש כאלה שמעדיפים לוותר על חמצן שבתחתית הפירמידה, בשביל ליהנות מהסיפוק ותחושת המשמעות שבפסגת הפירמידה.

תמונות מבית חבד ומקוסקו עצמה

לא יודעת מה נפל עלי על ההתחלה, אבל בחרתי אני , במו ידיי, טרק רווי אדרנלין. אני ,הפחדנית, השמרנית, בחרתי טרק שכולל ירידת אפניים מטורפת של 2000 מטר בכביש מפותל, אומגות, רפטינג ומה לא. גולת הכותרת של הטרק, הגעה לפנינה שבכתר- המאצו פיצו.


מה עבר עלי? אולי המחשבה שאם ניתן לבני משפחתי ההרפתקניים ( בראשות האיש והאגדה) boost של אדרנלין בהתחלה, הם ירגעו ויעזבו אותי במנוחה ויהנו אחכ מלרבוץ בבית כפרי בלי לעשות הרבה. ובכן? תגלו בהמשך..




הם תיכף ישעטו באופניים בכביש מפותל בגובה 4000 מטר, ואני נשארת חרדה מאחור

הטרק התחיל בנסיעה ארוכה לפסגת הר בגובה 4000 מטר, ממנו עולים על ציוד אופניים ודוהרים מטה בכביש המפותל. נגה ואני ויתרנו על התענוג, בעוד גלן והילדים מתרגשים ומלאי אדרנלין.


חמש דקות לפני שעברנו שם באפניים, התרחשה מפולת סלעים , שחסמה את הכביש. בנס אף אחד נפגע. המקומיים המתורגלים פינו אבנים וסלעים בידיים חשופות, ולאחר פחות משעה, נפתחה הגישה לרוכבי האפניים. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, גלן , יהלי ומיה קפצו על האפניים והמשיכו to zoom down במורד הכביש. בעוד שנגה ואני נותרנו מאחור, עם כל המקומיים. פתאום, הבנתי לאיזו מדינה הגענו, ומה הערך כאן של חיי אדם. במשך כשעה נוספת, עד שפינו את הכביש מספיק כדי מעבר רכבים, הסתובבתי עם גוש דמעות בגרון. שילוב של פחד ונטישה.

כשחברנו לבסוף לחלק הרכוב של המשפחה, נגה אמרה לגלן :"אמא כל הזמן כמעט בכתה, היא ניסתה להסתיר את זה ממני, אבל אני ראיתי".


מפולת האבנים , שארעה רגעים ספורים לפני שהגענו. בנס איש מן הרוכבים לא ננפגע.

הטרק היה עבורי "רכבת הרים רגשית" וגירה את עצביי החרדה החשופים שלי. לפעמים זה היה נעים, כמו הרפטינג. מפחיד ומרגש במידה הנכונה. לפעמים עוצר נשימה, כמו ב zip line המטורף מעל נהר האורובמבה הגועש. ולפעמים, מפחיד במידה שגרמה לי פיזית להתיישב על האדמה ולהתחיל לבכות כמו ילדה קטנה. כמו למשל ב Inca trail. על מה בדיוק הם חשבו, אנשי האינקה העתיקים, כשהם חצבו במצוקי הגרניט , בגבהים מטורפים , שביל מתפתל שרוחבו לא עולה על חמישים סנטימטרים? כלום לא לקחו בחשבון שיום יבוא, וילדי משפחת כהן ירוצו בו, חסרי פחד, למול ליבה המפרפר של אמם? אז ככה עברתי את הקטע הצר של השביל: חשש שהפך לפחד שהתפרץ לבכי. נאחזת בקיר המצוק. לעתים יורדת מדרגות בישיבה על הטוסיק. נגה, שהיתה מאובטחת לגלן בחבל ( נחשו של מי הרעיון?) ,מנסה לעודד אותי :"אמא, תקחי את הכוח שהיה לך ברפטינג ותשתמשי בו עכשיו " .

ברגעים שהצלחתי לאסוף את עצמי, שרתי בלב :"גם אם אלך בגיא צלמוות, לא ארע רע כי אתה עמדי".


בין האשדות הסוערות- לסמוך על הבורא ואחכ על המדריך

לאחר ארבעה ימים סוערים ומטלטלים, הגענו סופסוף אל היעד הנכסף- המאצו' פיצו'.

אתר מדהים בכל קנה מידה.

הטיול תוכנן כך שלאחר חוויות ואדרנלין, ננוח ונאגור כוחות במקום רגוע. ללא ספק הרווחנו ביושר את השהות המופלאה בבית בYucay . ועל כך בכתבה הבאה.


#מאצו' פיצ'ו# , # פרו עם ילדים# #פרו#

© 2018 All rights reserved to Orit and Glenn Cohen. Designed and created by Hameavrer

  • YouTube