היום השני- רפטינג וטרק
היום השני נפתח ברפטינג סוער בנהר האורובמבה שמוגדר ברמת קושי 3-4, כאשר רמה 5 נחשבת למקצוענים בלבד. איך שיצאנו מהמיניבוס הבנו שאנחנו לא בכפר בלום, ואפילו לא בירדן ההררי בשיא הזרימה. הנרי, המדריך הראשי מחליט להיות עם המשפחה שלנו בסירה מכיוון שהוא מזהה אותנו כחוליה החלשה, בזמן שחברינו מהמיניבוס בסירה עם המדריך המתלמד. הנרי מתדרך לגבי שיטת החתירה, עבודת הצוות והוראות בטיחות, והוא אפילו יודע להגיד בעברית- “קדימה, אחורה, וחדל”!
זה לא יאומן- כמה מטיילים ישראלים יש בעולם. אורית ונגה מקשיבות בקשב רב, תוך כדי הבעת פחד ודאגה לקראת הזרימה שנראית די אימתנית. אני חווה פלאשבק מחוויית רפטינג שלי מלפני 25 שנה בנהר ברמה 4 ,כשנפלתי מהסירה בתוך קניון סוער ועפתי כמו טורפדו במים במשך כקילומטר עד שהסירה הצליחה לחלץ אותי. זאת הייתה אחת החוויות הכי מפחידות בחיי. נזכרתי בטעות שלי דאז- ישבתי בקצה הסירה ולא בפנים. אני מוודא שהמשפחה ובעיקר נגה (בת 6+) יודעת לשבת חזק בתוך הסירה ולהחזיק חזק בחבל אבטחה, ואנו יוצאים לדרך באמירה שאנחנו סומכים על אבינו שבשמיים ובהנרי שבסירה.
אין שום חימום או התרגלות הדרגתית – על ההתחלה יש אשדים חזקים והמים גועשים סביבנו. הנרי צועק הוראות, הבנים חותרים בכל הכוח, והבנות מחזיקות בסירה בחוזקה. ככה ממשיכים במשך שעתיים, ממפל למפל, מתרגלים למים הסוערים והקפואים, והאדרנלין מציף אותנו. עבורנו היה זה המינון המושלם של אתגר, ריגוש, כיף, צחוק ופחד. למרות שאנו רק בתחילת המסע, ברור לנו שזה יהיה רשום כ”היילייט” אמיתי.
טרק בדרך האינקה
אין זמן לנוח אחרי הריגוש והמאמץ של הרפטינג מכיוון שצריך להספיק טרק של 20 ק”מ לאורך שביל האינקה לפני החשיכה בשעה שש. שביל האינקה הינו צר ומפותל, לעתים ברוחב של שביל עזים, חצוב בסלע, ומתפתל לאורך ההרים, בגבהים שרק להסתכל למטה אפשר לחטוף סחרחורת. יש העושים את כל השביל שהינו 80 ק”מ, אך הוא למיטיבי לכת בלבד וצריך להירשם אליו חודשים מראש. אנחנו מסתפקים ביום אחד וחשים שזה בהחלט מאתגר עבור משפחה. אני קושר את נגה אלי בחבל אבטחה רוב הדרך, ואורית מתקשה לראות את יהלי ומיה מדלגים בקלילות על פני התהום. בסופו של יום טיפוס והליכה בשביל, חצינו את נהר האורובמבה הגועש בגשר חבלים רעוע ומתנדנד וב cable car (בדומה להר ציון), אשר הוביל אותנו למעיינות החמים של סנתה תרזה. המקום הוא עונג צרוף – מספר בריכות שנבנו סביב מעיינות חמים. לאור הירח, אפשרנו לגוף העייף מנוחה והירגעות.
היום השלישי- אומגות בגובה 250 מטר
לאחר רכיבה, רפטינג וטרק שזה כבר טריאתלון מכובד, מוסיפים לנו מימד נוסף לחוויה החושית. למחפשי ריגוש ואדרנלין- הזיפ ליין ( (zip line מעל נהר האורובמבה מספק את זה בענק. סדרה של חמש אומגות, כשכל אחת מרגשת יותר מהשנייה. חוצים את הנהר הלוך וחזור, בגובה 250 מטר מעל הנהר, ובאורך 500 מטר. יהלי ומיה מחפשים את הכי הכי מרגש, ועושים חלק מהאומגות הפוך עם הראש כלפי מטה. רק לדמיין את כל הדם זורם לראש גורם לי לכאב ראש וסחרחורת, אבל שיהיו לי בריאים. נגה שוקלת פחות מ-40 ק”ג, והיא עפה לאורך האומגות עם מדריך צמוד שמשעשע אותה ומעודד אותה להוציא ידיים כמו סופרמן. לקינוח, חוצים גשר חבלים שמתנדנד כשיכור מעל צמרות העצים, עם אבטחה עצמית שבמדינה מתוקנת כנראה שלא היו מאשרים ללא השגחת מדריך.
חוזרים לקרקע וממשיכים במסע של 10 ק”מ לאורך נהר האורובמבה לעיירה קטנה ומקסימה בשם אגואס קליאנטס, שהינו המקום הקרוב ביותר ממנו ניתן להעפיל אל גולת הכותרת של המסע- המאצ’ו פיצ’ו.
היום הרביעי- מאצ’ו פיצ’ו
מעירים את הילדים ב03:30 בבוקר. משימה לא פשוטה, אבל הם חשים את גודל המעמד ומשתפים פעולה. בארבע לפנות בוקר המקום מתעורר לחיים, רחובותיו החשוכים מתמלאים הולכי רגל שמטרתם אחת: להגיע לפסגת המאצ’ו פיצ’ו, מתוך תקווה להספיק לראות את הזריחה מעל העיר העתיקה והאבודה של תרבות האינקה. יש שתי דרכים להעפיל לכניסה לאתר (חוץ משביל האינקה המפרך): טיפוס כ-2000 מדרגות, או נסיעה באוטובוס. מאד רציתי וקיוויתי שהילדים יחוו את הטיפוס ברגל, ואת תחושת הסיפוק אחרי האתגר. נתקלנו בחזית התנגדות חזקה מצד הילדים והחלטנו ברגע האחרון לעלות באוטובוס מתוך שיקול שעדיף שיגיעו למעלה עם כוח ומוטיבציה ליהנות מהאתר עצמו. אני חייב להודות שבתור אולטרה מרתוניסט זה היה די מבאס עבורי , אך גם היה לי ברור שיהיו עוד רגעים כאילו במסע שאנו נצטרך לוותר על הפנטזיות ההוריות שלנו. הילדים מאד ספורטיביים ואוהבים אדרנלין, אבל לא אוהבים ללכת ולהתאמץ, לצערי. אנו מתכננים לעשות טרקים של כמה ימים גם בהרי האנדים וגם בהימלאיה, ומקווים שילמדו לאהוב את זה. אכתוב לכם בעוד כמה שבועות אחרי שנחזור מטרק של ארבעה ימים בגובה 4500 מטר.
האוטובוס מביא אותנו לנקודת הכניסה לאתר בחמש בבוקר. נגה שנרדמה באוטובוס מתקשה להתעורר ובוכה במשך חצי שעה ורק זוג לאמות חמודות מצליחות להרגיע אותה. היא מצלמת אותם בהתלהבות ושוכחת את קשיי היקיצה. האתר מכוסה בערפילי בוקר, ולמרות ההשכמה המוקדמת, אנו לא זוכים לראות את הזריחה. בסביבות שמונה בבוקר העננים מתפזרים, ואנו מגלים בעצמנו את העיר שהייתה אבודה במשך מאות שנים. האתר מרהיב ביופיו, וכשעומדים מעל העיר העתיקה השוכנת על אוכף צר בין הרים דרמטיים, מבינים למה הוא זוכה בתואר של פלא עולם. למעשה הוא האתר היחידי מבין שבעת פלאי העולם שזוכה בתואר כפול של פלא עולם היסטורי וטבעי בו זמנית. תוך כדי שאני מביט בהתרגשות על היופי של האתר, אני שם לב לקבוצת מטיילים בני 60 פלוס שיורדת מעלינו עם תרמילים כבדים ומקלות הליכה, מתנשפים ומסתכלים על האתר ומצטלמים בהתרגשות. הבנתי שהם בעצם עכשיו סיימו את הטרק המפרך של 80 ק”מ במשך ארבעה ימים לאורך שביל האינקה, בלי רכיבה, רפטינג וכל מיני אטרקציות. אני קולט זוג שנראה בשנות השבעים לחייהם מגיע ומתחבק. “we did it” ,הם לוחשים בשילוב של עייפות ואופוריה. אני מצלם אותה תוך כדי שהיא מתעדת את הרגע הדרמטי עם המצלמה שלה. יש לי דמעות בעיניים כי אני יכול לדמיין את רכבת ההרים הפיזית ורגשית שהיא חוותה ואת ההתרגשות שהיא חווה בזה הרגע. אני נזכר באיש ברזל הראשון שלי באילת, ובדמעות שהיו לי כשהתגלה לעיני המחזה של ה”סקיי-ליין” של מלונות אילת לקראת ההגעה לקו הסיום של המסע המאתגר של 226 ק”מ.
אני חושב לעצמי שאני רוצה לחזור לפה עם אורית בגילם ולעשות את זה כמו שהם עשו.
#מאצו'פיצ'ו
コメント