הגיעה העת להגשים חלום. לפני 15 שנה, מיד לאחר החתונה, יצאנו לטיול מסביב לעולם וכבר אז חלמנו לעשות מסע של שנה עם הילדים כאשר גלן יפרוש.
כמה מילים על ההכנות. זה לא משהו שמחליטים עליו באופן ספונטני, ונדרש המון תכנון והכנות. כאמור, החלום נזרע לפני 15 שנה אך הדיבור והתכנון הקונקרטי התחיל כשנה לפני היציאה. קבענו לעצמנו את המסגרת הכללית של שנת לימודים. נכנסנו להילוך גבוה כחצי שנה לפני היציאה למסע, כולל תכנון מסלול, השכרת הבית, דאגה לכלבה, וחינוך לילדים. בגדול אנו מתכננים חצי שנה בדרום ומרכז אמריקה, וחצי שנה במזרח הרחוק, עם מעבר קצר בשבדיה וישראל באמצע לביקור סבתות.
השיקול הכלכלי היה מרכזי בהיתכנות. הכנסה של הפנסיה של גלן, ביחד עם השכרת הבית, הפכו את המסע לאפשרי עבורנו. השכרת הבית לשנה היה משתנה לא פשוט מכיוון שביתנו במושב כפר אוריה עם כמה שהוא יפה בעיננו, עם נוף מהמם לקו החוף, לא פשוט למצוא לו דייר לשנה בלבד. העניין הזה הפך למורט עצבים מכיוון שמצאנו את עצמנו חודשיים לפני היציאה בלי הרבה מתעניינים, והכנו תוכנית מגירה של קיצור המסע לחצי שנה במידה ולא נמצא דייר. אבל, כמו שהיו אומרים בימים שלי בישיבה- "ישועת ה' כהרף עין", וברגע האחרון נפל עלינו הדייר המושלם ששכר את הבית לשנה.
יש דרכים אחרות ויצירתיות ששמענו ממשפחות אחרות כדי לממן טיול גדול, כך שאם זה החלום שלך, ניתן לממשו. דרך אגב, יש כרגע כמה משפחות ישראליות שנמצאות בטיול של 6-12 חודשים, ומחליפים מידע בקבוצת פייסבוק משותפת לצורך העניין.( קבוצה סגורה- "משפחות מטיילות בעולם").
לקראת היציאה נתקלנו בכמה תגובות אופייניות מהסביבה:
איזה אומץ, כל הכבוד.
אני מקנא בכם /שונא אתכם
השתגעתם? בחיים לא הייתי עושה דבר כזה- מספיק לנו חופשה של שבועיים ביחד.
מה עם בית ספר- הם לא ילמדו במשך שנה?
התגובות שלנו לתגובות הנ”ל:
נדבר בסוף השנה, ונראה אם זה היה אמיץ או טיפשי.
למה לקנא או לשנוא- אתה יכול לחלום ולהגשים בעצמך.
אנו מבינים אתכם לגמרי, החלום של אדם אחד יכול להיות הסיוט של האחר. גם ברור לנו שלהיות ביחד 24/7 במשך שנה הולך להיות מאתגר אבל אנו מאמינים שנצא מזה מגובשים יותר ועם חוויה לכל החיים.
אנו מצטטים את מרק טווין שאמר- “I never let school get in the way of my education” , ואומרים שהילדים ילמדו יותר מ- “world schooling” מכל בית ספר בארץ. בנוסף נשלים להם עם”home schooling” בחשבון ואנגלית.
אז בשעה טובה יצאנו לדרך לאחר שארזנו את כל הבית ומעמיסים 150 ק”ג בעשרה צ’ימידנים על גג הג’יפ בדרך לנתב”ג.
כחימום קל, עצרנו בשבדיה לכנס משפחתי עם הדודים ובני דודים, שם בילינו יחד בבית קיץ על החוף הדרומי של שבדיה במשך שבוע. תחנה הבאה- חודש במחנה קיץ יהודי קונסרבטיבי בשם רמה בארצות הברית, שם הילדים עשו חיים ואנחנו עבדנו מאד קשה כדי לממן את ההוצאה המטורפת של 5000$ לילד לחודש- אני כפסיכולוג, ואורית בחוג בישול.
לאחר המחנה, עלינו לרגל לחנות Campmor בניו ג’רזי, שם הצטיידנו בביגוד וציוד שישרת אותנו במסע הגדול. ביום האחרון אנו מתלבטים קשות בחנות למוצרי חשמל האם לקנות לכל ילד טבלאט ומחליטים (ממקום של פחד) לקנות להם, אבל שלושת הדגמים הזולים אזלו ולכן יוצאים לדרך רק עם מחשב נייד אחד למשפחה ושני סמארטפונים השמורים להורים בלבד. נגיד לכם בסוף אם זה היה מזל או טעות.
חמישה שבועות לאחר עזיבת הבית, מצוידים בחמישה קיטבגים עם גלגלים (90 ליטר לילדים, 110 לאורית, ו-150 ליטר עבורי), סוף סוף אנו מתייצבים על קו הזינוק בשדה תעופה בניו יורק, מוכנים להמריא למסע האמיתי. תחנה ראשונה- לימה, בירת פרו.
הזינוק לא חלק בכלל- אנו עומדים על מסלול ההמראה במשך ארבע שעות (240 דקות ארוכות!) עד שמקבלים אישור המראה בשל סופות רעמים וברקים, מה שמביא אותנו ללימה כמעט בשתיים לפנות בוקר. נהגי מוניות מפוקפקים מוציאים לנו את החשק לצאת משדה התעופה, אפילו לא למלון הקרוב שהזמנו. אנחנו מעדיפים לבלות את ששת השעות שנותרו עד טיסת הבוקר שלנו לקוסקו, בשדה התעופה. כל הכיסאות ב”איזור ההמתנה” תפוסים ואנו מתחילים לחשוב שטעינו בהחלטה אך מזהים קפיטריה בודדת עם כמה ספות ריקות ומזמינים קרואסונטים לילדים. הם מפגינים חוסן וכושר מנטלי מרשים- בלי אף תלונה, הם פשוט מתכרבלים בשק”שים והולכים לישון עד הטיסה הבא. ככה מתחיל היום הראשון של המסע, ואנו רואים את זה בהחלט כהרפתקה.
הטיסה מלימה לקוסקו, בירת תרבות האינקה העתיקה, מעלה את סף ההתרגשות. הרי האנדים האימתניים בוקעים את העננים, ופסגתם המושלגת מבהיקה באור השמש. נוחתים בקוסקו המוקפת בהרים מושלגים ושוכנת ב-3300 מטר גובה, ובהחלט מרגישים את האוויר הדל. מתנשפים מעבר לרגיל, מתקשים לישון בלילות הראשונים, וכולנו מרגישים כאב ראש עמום. אחרי שמיה מקיאה ומתלוננת על כאב חד בחלק האחורי של הראש אנו מזמינים רופא מקומי שבודק את כולנו וקובע חד משמעי שמיה סובלת מרמת חמצן נמוך ודופק גבוה- מחלת גבהים. לוקחים כמה כדורים שפטרו את הבעיה ואנו מוכנים לצאת לדרך- ארבע ימים במסלול ה”אינקה ג’ונגל טרייל” כפי שסוכנות הטיולים מכנה אותו.
אנחנו נכתוב לכם בכתבה הבאה על ההרפתקה הזו שכוללת ירידה של 2500 מטר באופניים מפסגה של 4200 מטר, רפטינג בנהר סוער, טרק מאתגר בשביל האינקה, והדובדבן בקצפת- העפלה למצ’או פיצ’ו בחושך כדי לתפוס את הזריחה. שם הכתבה יהיה “טריאתלון משפחתי באינקה ג’ונגל“.
