השעה עכשיו שש בבוקר באי קופנגאן בתאילנד. רוב האנשים קמים פה ביקיצה טבעית בסביבות עשר בבוקר. למה התעוררתי כל כך מוקדם? כי אני במתח מהשאלה שמזמזמת לי בראש- האם אצליח היום להחזיר את הכבוד האבוד שלי בקופנגאן צ’לאנג’?
הרוב המכריע של המבקרים באי קופאנגן בתיילנד באים במטרה לנוח בחופים או לחגוג לאור ירח ( Full Moon Party). מחפשי האתגר מבינהם מוצאים מקום בשם קו פאנגן צאלנג’ .
שהינו הגירסה התאילנדית של “WIPE OUT”. האתר בנוי על אגם והינו מסלול מכשולים עם רצף של 10 מתקני לוליינות שמחייבים שילוב של שיווי משקל, כושר שחייה, וכח ידיים. Seth שאחראי על המקום, קיבל את פנינו שבוע שעבר בחיוך רחב והעביר תדרוך מפורט לגבי המתקנים.
המתקן הכי קשה במסלול הינו שלושה כדורי גומי ענקיים (“הבומבילות”) שצריך לעבור אותם בלי ליפול ביניהם. בשבוע ממוצע, רק שני אנשים מצליחים לעבור את הבומבילות. מי שמעז לזנק עם סטופר ומצליח לעבור את המסלול בזמן טוב, יש סיכוי שירשם באחד מעשרת המקומות השמורים בקיר התהילה. הזכייה הכי גדולה מגיעה למי שמצליח תוך כדי מדידת זמנים לעבור בהצלחה את כל המכשולים, כולל הבומבילות, ועל כך מקבל חולצה מגניבה של הקופאנגן צ’אלנג’.
צפיתי בילדים שלי במתח ובגאווה כאשר הם הפגינו אתלטיות ונחישות והצליחו אחרי הרבה ניסיונות לחצות את הבומבילות ולהירשם בין המקומות הראשונים בקטגוריית הילדים ולזכות בחולצות. אז הגיע תורי להראות איך איש הברזל גובר על הבומבילות. עברתי בקלות מפתיעה את רוב המכשולים עד לבומבילות. שם התרסקתי לגמרי ולמרות ניסיונות רבים, שום דבר לא עזר. הילדים היו חמודים וניסו לעודד, ללמד אותי את ה טכניקה והזכירו לי את חשיבות הנחישות. עשינו הפסקת אוכל, ותחושת האכזבה היתה באוויר. הרגשתי את הפער בין הפנטזיה שלי ושל הילדים שיבוא האבא הספורטיבי וכולנו נהיה גאים מההצלחה.
נפרדתי מהפנטזיה הראשונה של הצלחה מלאה, כולל הבומבילות, ונשארתי מלא אמונה שאצליח לעבור את המכשולים האחרים במדידת זמן ואזכה להירשם במקום מכובד.
טיפסתי למגדל בגובה חמישה מטרים מעל המים והחזקתי חזק במוט הטרזן. Seth שורק וצועק לכל המתחם שיש מתחרה על זמנים, ומנחה לכולם לפנות לי את הדרך. 3, 2, 1 GO! אני קופץ מהמגדל ועוזב את המוט בשיא הגובה, צולל למים, שוחה למתחם הראשון, רץ לאורך קורה ברוחב 10 ס”מ, תוך כדי דחיפת שקי האגרוף ענקיים התלויים מולי, קופץ מהמוט לסדרה של חמישה חבלים תלויים, קופץ מהם למים, עולה על מתקן ומדלג בין שלושה גלילים מסתובבים, מועד וכמעט מתרסק ביניהם, אך מצליח לקפוץ מהאחרון ושוחה למזרן שממנו מזנק ומנסה לרוץ בין מזרנים צפים בגודל 50X50 ס”מ, משם שוחה 20 מטר עד ל”הר” הלבן המנופח הדורש טיפוס בגובה 10 מטר. צריך כח בידיים כדי למשוך את עצמך מתוך המים, כמו טיפוס על חבל בלי עזרת הרגליים. למרות שהצלחתי בחימום בוקר לטפס מהמים על ההר, עכשיו, בסוף יום מאומץ, הרגשתי שפשוט נגמר לי הכח בידיים. מיה המקסימה שחתה לכיווני וניסתה לעודד ולכוון אותי. כולם מסתכלים על הספורטאי המתחרה שנתקע אפילו לפני הבומבילות. מיה לוחשת לי, “נחישות אבא, נחישות!” אני מושיט יד למעלה, מחזיק בידית ומנסה למשוך…לא מצליח.. אני משחרר את הידית, ומשחרר את פנטזיה מספר שתיים. אצא מפה בלי חולצה ובלי השם שלי על הלוח. נכשלתי במשימה.
הילדים עודדו אותי ואמרו, “לא נורא אבא”. למרות האכזבה, נראה לי שהם השלימו עם הכישלון שלי.
מה איתי? אני כותב על התהליך שאני עובר. אירוע קטן כגדול הוא הזדמנות להתבוננות ולמידה. אני בכוונה כותב שורות אילו לפני ניסיון ההצלה היום כדי לשהות במקום של הכישלון וניסיון ההתמודדות. אם אצליח היום, אפילו בלי הבומבילות, יהיה סוף מספיק טוב לסיפור:
אבל אם לא אצליח, מה זה אומר ואיך אתמודד?
מחד, ברור לי שלא אחווה כישלון בקופאנגן צ’אלנג’ ככישלון קולוסלי, אך מאידך, מפתיע אותי כמה אנרגיות אני משקיע סביב מכשול המים הדיבילי הזה. מחשבות, רגשות, וכתיבת הרבה מילים. אני מאמין שאם אכשל שוב, אצליח להתמודד ולהפוך את זה לחוויה בונה ומלמדת, גם אם קצת כואבת. בין אם אכשל שוב ובין אם לאו, אציע בסוף הכתבה את דרכי ההתמודדות המומלצות שלי.
אדווח כשאחזור…
חזרתי. איזה יום. התחלתי בסיבוב אימונים רגוע לפני מדידת הזמנים. אוי לא! מתחתי את שריר הכתף (שנקרע לי השנה בהתרסקות אופניים במדבר לאור ירח) בניסיון לתפוס את הבומבילה הארורה. בקושי הצלחתי להרים את היד מעל הראש- איך אצליח לעבור את המסלול בלי להתבזות שוב? חיכיתי ודחיתי ונמנעתי לטפס על מגדל ההזנקה עד שמיה דחפה אותי בכוח לכיוון המגדל. מזל שהיא לא ויתרה לי. הצלחתי לעבור את כל המסלול בזמן של 4:10 שלצורך השוואה, שיא המסלול הוא 1:10. זה לא היה אלגנטי, התרסקתי כמה פעמים, אבל לא ויתרתי, למרות שנאלצתי לשחות ביד אחת. לא הצלחתי בבומבילות, אבל לא נורא. הזמן שלי הספיק כדי שאירשם במקום השני בקטגורית גיל מעל 40, וזכיתי לתואר של הספורטאי הכי מבוגר שעשה את הקופאנגן צ’לאנג’. לסיכום, חזרתי עם תחושת סיפוק שהצלתי את כבודי.
צפו בוידאו: בכלל לא אלגנטי אבל עשיתי את זה.
אחרי שהילדים כינו את התוצאות שלנו “הישג משפחתי מכובד”, הבנתי שמה שהיה במאזניים היה לא רק הכבוד שלי אלא הכבוד המשפחתי. המחשבה על הילדים והמשפחה הופך למכפיל כוח ומוסיף דרייב להצליח. מטפס המתועד בסרט “אוורסט” שנשאל מדוע הוא מטפס לפסגה הכי גבוהה ומסוכנת בעולם, ציין שהוא עושה את זה עבור ילדיו, להוות דוגמא ומקור השראה עבורם. כותרת הספר שלא אכתוב (או שכן, מי יודע) בנושא יהיה: “It’s not about the Bombillot”. זה לא משנה אם זה מכשול מים דיבילי או הפסגה הכי גבוהה בעולם. עקרונות ההתמודדות עם כישלון הם זהים. בכל מקרה, חווית הכישלון היא סובייקטיבית: החדשות הטובות והרעות הם שזה לגמרי בראש שלנו. מה שיקבע האם אילו חדשות טובות או רעות תלוי ביכולת ההתמודדות והמנגנונים הפסיכולוגיים שלנו.
דרכי התמודדות מומלצות:
*REFRAMING– זה השם למנגנון התמודדות קוגניטיבית שבזכותו אנו מצליחים “לסיטואציה באור חיובי במקום שלילי
מייקל ג'ורדן מדגים הכי טוב איך להפוך כישלון להזדמנות למידה וצמיחה. “החטאתי 9000 זריקות, הפסדתי 300 משחקים ונכשלתי שוב ושוב. בזכות כל הכישלונות האלו אני מצליח.”
*היררכיה של יעדים– לדוגמא: יעד עיקרי- ירידה מזמן מסוים במרתון, ויעד משני- סיום המרתון בלי להיפצע. כך אנחנו יוצרים לעצמנו יותר מרחב ואפשרות להרגיש שהצלחנו.
*להתמקד בהישגיות ולא בתחרותיות. מוד הישגי הינו לשאוף לרוץ מרתון, אפילו בזמן מסוים. תחרותי זה לשאוף לרוץ מרתון ולסיים בדירוג יחסית לאחרים. לתחרותיות יש צדדים חיוביים ושליליים, ובמקרים רבים היא מקשה עלינו להתמודד עם כישלון כי אנו עסוקים בהשוואות חסרות תוחלת לאחרים, במקום להתמקד פנימה ולשאוף למצות את מלוא הפוטנציאל האישי.
* רציונליזציה (:(Rationalization זה השם של מנגנון הגנה נפוץ אך לא הכי אדפטיבי. להגיד בסוף המרוץ, “טוב, לא נורא, זה לא היה לי חשוב”, אולי יעזור באופן זמני להימנע מהכאב של הכישלון, אך זה לא מקדם בטווח הארוך להצליח בפעם הבאה.
*נחישות: כמו שנאמר בשיר ילדות המוכר באמריקה- IF AT FIRST YOU DON’T SUCCEED, TRY TRY AGAIN . לא משנה אם זה לחזור לבומבילות או לרוץ את המרתון הבא, נדרשת נחישות כדי להתגבר על התגובה הטבעית של הימנעות מהסיטואציה הכואבת.
* קלינט איסטווד: “A man’s got to know his limitations”. זה עוזר לנו לא לחצות את הגבול בין נחישות וטיפשות. הבעיה שלא תמיד קל להעריך בדיוק מה המגבלות שלנו. מניסיוני, רוב האנשים חושבים שהם מסוגלים להרבה פחות ממה שהם באמת מסוגלים.
*ראייה אינטגרטיבית– שידוך בין קלינט איסטווד ורן פקר (טייס קרב אגדי שכתב ספר “השמיים אינם הגבול”). שילוב זה מכוון אותך להאמין שהשמיים אינם הגבול, תוך כדי ההבנה שיש לך מגבלות. זו אמירה פרדוקסלית ולכן מורכבת, בדומה לעצה של הרבי מקוקץ שהציע שהאדם יסתובב תמיד עם שני פתקים, אחד שכתוב “בשבילי נברא העולם” והשני שכתוב “אני עפר ואבק”.
אני מאחל לכולנו שלא נפחד מהכישלון, ושנמשיך לשאוף שמיימה, לחלום ולגלות שאנו מסוגלים ליותר ממה שהאמנו.