ידוע שהודו היא עוצמתית מאד, ולכן כדאי שכל תייר יבחר לחוות אותה מהמרחק המתאים לו. הודו תוקפת את כל החושים, ואם אינך מוכן לזה, זה עלול להיות חוויה מציפה ומתישה. יש כאלו שבוחרים לטייל עם נהג ורכב ממוזג ממקום למקום אך בחרנו להרגיש את הודו מקרוב, מטעמי תקציב וגם כדי לחוות משהו אותנטי. הגענו להודו אחרי תשעה חודשי מסע קשוחים, ולמרות עייפות מסוימת פיתחנו תחושת מסוגלות גבוהה לקראת ההתמודדות עם התנאים של הודו. הרכבת היא דרך מצוינת להכיר את הודו באופן בלתי אמצעי. רק ההליכה בתחנת הרכבת דרך ים האנשים היושבים ושוכבים על הרצפה ומחכים לרכבת או למשיח, מספיקה כדי לעורר את החושים. בחום של 45 מעלות רוב התיירים (כולל אנחנו) יעדיפו לשלם קצת יותר ולנסוע במחלקה היותר גבוהה ונוחה עם מיזוג אויר.
הגענו להודו במעבר קרקעי מצ’יטוואן בנפאל, ובמקרה תפסנו אוטובוס תיירים מפואר שחזר ריק מהגבול עד לעיר ורנסי (Varanassi) הידועה כעיר הכי עוצמתית בהודו. כך נסעה לה משפחת כהן באוטובוס פרטי שכל אחד מתפרס לו לאורך מספר מושבים, בבועה נעימה וממוזגת, מנותקת כמו בחללית. הגענו לורנסי עם הזריחה ובלי הקדמות מיותרות נחשפנו להודו במלוא עוצמתה דרך כל החושים. בשייט לאורך הגנגס ראינו במו עינינו את שריפת הגופות מקרוב, ועננת העפר אתגרה את חוש הריח וצרבה את העיניים. מהנהר הלכנו דרך הסמטאות הצרות של העיר. תדמיינו את סמטאות העיר העתיקה בירושלים עם זרימה של אלפי מקומיים, אופנועים, פרות, קופים, וכולם משתפשפים וממששים את התיירים בטעות או בכוונה. מצאנו שעה של שקט ושלווה שבה התענגנו על ארוחת הבוקר הכי טעימה של כל המסע ב”מאפיית ורנסי”. חזרנו לתופת מצוידים בטוקטוק ונהג עצבני שהסיע אותנו דרך התוהו ובוהו של רחובות העיר עד לתחנת הרכבת. הנסיעה הארוכה היתה רצופה ברעש מחריש אזנים שבהם הנהג צפר רוב הזמן ובשאר הזמן אחרים צפרו לו והפרות נהמו מסביבנו. הגענו לתחנת הרכבת אחרי שחמשת החושים צועקים די!
מסתבר שהזמנת כרטיסי רכבת בהודו זה סיפור מסובך, וצריך להזמין הרבה מראש. לנו לא היה זמן, ולכן היה מזל שנשארו בכלל כרטיסים לרכבת לילה ל- Agra (עיר הטאג’ מהאל). בשלב זה אנחנו אחרי 36 שעות בדרכים, עולים על קרון בחום של כבשן, מלא במקומיים וללא מזגן. הקרון מסריח, וכולנו מזיעים ונדבקים לספסל במשך 15 שעות, וכמובן שאין נייר טואלט או סבון לשירותים. המקומיים היו מאד אדיבים, והציעו לנו אוכל, סבון ידיים ועצות לדרך. בגלל התנאים הקשים זכינו לבלות עם המקומיים באופן בלתי אמצעי. כשהגענו לאגרה אחרי שני לילות בדרכים, היינו מאד גאים בילדינו הקשוחים שלמדו במשך המסע להתמודד ולהתגבר, בלי להתלונן. החלטנו שמגיע לכולנו צ’ופר, ונסענו ישר למלון מפואר עם בריכה כדי להתפנק.
אחרי כמה ימים באגרה ודלהי המשכנו צפונה לאמריצר (Amritsar) כדי להימלט מהחום המתיש. שוב אנו נתקלים בקושי להזמין כרטיסי רכבת. כל הסוכנויות אמרו שאין כבר כרטיסים למכירה. איכשהו השגנו את המקומות האחרונים בקרון ללא מזגן ואנו סוחבים את כל התיקים דרך הרציף שכל כך מפוצץ באנשים השוכבים על הרצפה כך שקשה לגלגל את התיקים בלי לדרוס אנשים.
על הלוח הדיגיטלי כתוב שהרכבת לאמריצר אמורה לצאת בעוד חמש דקות מרציף אחד. ברציף אחד אנו רואים רכבת שכתוב עליה אמריצר, ומראים את הכרטיסים לכמה אנשים שאומרים לנו שזאת הרכבת שלנו ומכוונים אותנו לקרון שלנו על פי הכרטיס. יש דף מודבק מחוץ לקרון עם רשימת הנוסעים, ולמרות שלא ראינו את שמותינו, עלינו לקרון. רואים שמשפחה הודית יושבת במקומות שלנו ועדיין לא נדלקת לי נורה אדומה כי זה הודו, בכל זאת. אני מראה את הכרטיס לאחד הנוסעים, והוא אומר שזאת הרכבת הלא נכונה- היא אומנם נוסעת לאמריצר, אך בדרך מאסף שלוקחת 25 שעות במקום 10 שעות. הוא מסביר שלרכבת שלנו יש מספר אחר והיא נדחתה בשעה. אני מבין את הטעות אך עדיין לא נלחץ מזה, עד שהוא מצביע לכיוון החלון ואני שם לב שהרציף מתחיל לנוע. אז אני קולט שזה לא הרציף שזז, אלא הרכבת זזה!
“תרדו מהרכבת!!!” אני צורח למשפחה. בשלב זה, אנחנו באמצע הקרון, בנקודה הכי רחוקה מהדלת, עם חמישה תיקים גדולים השוקלים לפחות 20 ק”ג. אנו רומסים הרבה רגליים תוך כדי ריצת האמוק דרך הקרון. אורית קופצת ראשונה וצורחת כמו שרק היא יודעת. אחריה נגה קפצה תוך כדי שאני מחזיק אותה באוויר וזורק את התיק שלה לרציף. כל שניה שעוברת, הרכבת צוברת מהירות. אני קופץ עם תיק 40 ק”ג על הגב, מיה מדלגת אחרי באתלטיות רבה, ויהלי קופץ אחרון עם עוד תיק כבד. כולם בריאים ושלמים על הרציף, ומוודאים שכל התיקים איתנו. הרכבת כבר דוהרת מחוץ לתחנה ומאות אנשים מסתכלים על משפחת כהן שבזה הרגע קפצה מהרכבת. תרמילאי חמוד ניגש אלינו ומחמיא לנו על הביצוע החלק ומספר שהוא נפצע לא מזמן כאשר הוא נדחף מרכבת נוסעת בתחנה בבומביי. אנחנו מסתכלים אחד על השני, ואוספים את עצמנו לחיבוק משפחתי. אני שואל, “אתם קולטים שקפצנו מרכבת נוסעת?” נגה נרגשת ומספרת שהרגליים שלה רועדות. מיה אומרת, “אוף, רציתי לקפוץ ממהירות יותר גבוהה!” אנו מבינים שזה היה יכול להיגמר אחרת. במקרה הטוב, היינו נתקעים 25 שעות ברכבת הלא נכונה. במקרה אחר, אחד מאתנו היה יכול להיפצע בקפיצה. בקיצור, לא נעים ולא מומלץ, אך אחרי שזה נגמר בשלום זה הפך לחוויה. בזמן ההמתנה ברציף הבנו שניתן ללמוד מהחוויה ולהפיק ממנה הרבה לקחים. מעבר לעניינים הטכניים כמו בדיקה יותר מדוקדקת של מספר הרכבת, יש לקחים יותר משמעותיים כגון החשיבות של הישארות ביחד כמשפחה, במיוחד במצבים הרגישים כמו מעברים. אני לא רוצה אפילו לדמיין אם לא היינו דבוקה אחת, ואחד הילדים היה בנפרד ומפחד לקפוץ ונתקע לבד ברכבת במשך 25 שעות.
הגענו למסקנה שהיכולת לקפוץ מרכבת נוסעת מתווספת ל”ארגז כלים לחיים” שאנו מעשירים במסע שלנו. הרי זה סמלי למצבים אחרים שבו אנו תקועים ברכבת או במסלול מסוים בחיים, ונדרשים אומץ ואמונה כדי לקפוץ ולעשות שינוי.
לאחר איחור אלגנטי של שלוש שעות, אנו סופסוף עולים על הרכבת שתיקח אותנו למקדש הזהב באמריצר. אני מביט מהחלון על הנוף החולף, ונזכר בבתי ספר שלמדתי בהם. אימי התאלמנה בגיל צעיר והתקיימנו מביטוח לאומי, אך זכיתי ללמוד באחד מבתי ספר הכי יוקרתיים בארה”ב בזכות חסד גדול ומלגה שהעניקו לי. יש כאלו שמשלימים חינוך יהודי ב-Sunday School, אך אני השלמתי חינוך לחיים ב-“”Subway School. נסעתי שעה כל כיוון לבית ספר עם הרכבת התחתית בניו יורק של שנות השבעים. לנער מתבגר החובש כיפה, התקופה ההיא היתה מאד מסוכנת ונדרשתי ללמוד הישרדות וחוקי הג’ונגל. העברת הארנק לכיס הקדמי, הצמדת הגב לדלת והימנעות מקשר עין היו האלף בית שלמדתי בבית הספר ברכבות.
כשיצאנו למסע מסביב לעולם האמנו שהילדים ילמדו יותר בשנה הזאת ממה שניתן ללמוד בכל בית ספר פורמלי. בשלב הזה אחרי תשעה חודשי מסע, אנו יודעים להגיד שזה אכן נכון. בשנים האחרונות הרבה אנשים וארגונים מגיעים למסקנה שבתי הספר הפורמליים לא מספקים את הכלים הנדרשים כדי להצליח בחיים. יש הורים סבלניים שמלמדים את ילדיהם ב-Home Schooling , ואנו החלטנו לטעום משיטת ה-World” Schooling”. אולי נפתח שיטת חינוך חדשה בשם Train Schooling””.
אני ממשיך להפליג וחושב על התחנות בחיי בהם “קפצתי” מרכבת נוסעת. הכי משמעותית היתה העליה לארץ בגיל 18. היה לי כרטיס ביד לרכבת מהירה של “מקדש הזהב” האמריקאי ולחיים הטובים כביכול. המסלול היה ברור- אחרי תיכון לומדים שנה בארץ, משם לאוניברסיטה בבוסטון, ומתחיל לעבוד כעורך דין. בזמן שביקרתי בארץ אירע “אסון צור” שבו נהרגו 72 חיילים בלבנון והלכתי ללוויה ההמונית שהתקיימה בהר הרצל. באותו רגע הכל התברר לי לגבי המציאות הישראלית. הבנתי שבתור יהודי אם אני רוצה להרגיש בר זכויות שוות, אני חייב גם להיות מוכן לסכן את חיי למען המדינה. באותו רגע קיבלתי החלטה, וקפצתי מהרכבת ובצעתי גלגול צנחנים לתוך הבקו”מ. נטשתי את המסלול של היהודי האמריקאי הטיפוסי, ובמקום להיות עורך דין בארה”ב, הקדשתי 30 שנה לשירות ביטחוני משמעותי בארץ. תוך כדי שהשדות חולפים מולי, אני מודה לבורא עולם וכל מי שסייע בידי לאזור אומץ ולקפוץ. השאלתי פסוק משיר המעלות כמוטו שלי לעלייה ארצה: “הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו”. אני מביט בקציר השדות ובמשפחתי שלצדי ומרגיש את חוכמתו הנצחית של הפסוק.