כשהחלטנו לצאת לטיול של 4 ימים בג’ונגל, היו לא מעט חששות. הבנים דחפו להרפתקה בג’ונגל, והבנות היו מוכנות לוותר על התענוג של בילוי במקום שורץ חרקים בחום של 40 מעלות ולחות מעל 90%.
תכננו לנסוע באוטובוס לילה של 10 שעות מקוסקו לשמורת טבע טמבופטה (Tambopata) הנמצאת באמזונס קרוב לגבול עם ברזיל. על הנייר, הרעיון היה נהדר- נחסוך עלות של שני לילות במלון, ונרוויח חוויה באוטובוס מפנק עם מושבים הנשענים לאחור. כבר בתור לאוטובוס חשנו שמשהו משונה. האוטובוס גדול, מפואר ומרווח, אך בכניסה לאוטובוס בדקו את הדרכונים שלנו, צילמו אותנו, ולקחו טביעות אצבע מכל אחד! מיד שייכנו את זה לעניין ביטחוני/פלילי, הקרבה לגבול, הברחות וכו’. רק בדרך חזרה כשביררנו את הנושא, התבהר לנו הסיבה המחרידה- במידה והאוטובוס מתרסק הם ישתמשו בזה לצורך זיהוי גופות!! אפילו בטיסות מבצעיות במסוקים מסתפקים בפחות. האוטובוס מתחיל להתגלגל, ואנו נבהלים מצעקה “אללה אכבר!” מרימים את העיניים ומבינים שבמסך הטליביזיה התחילה הקרנה של הסרט “צלף אמריקני” עם מראות משדות הקטל בעיראק. אני מזדעזע מהמחשבה שנגה תהיה דבוקה למסך כמו העינוי של הדמות בתפוז המכני, ואנו מפצירים בה לעצום עיניים, ואף נאלצים לכסות לה את הראש עם שמיכה בסצינות הקשות במיוחד. האוטובוס חוצה את הרי האנדים מגובה 3300 מטר עד לאמזונס הנמצא בגובה פני הים, תוך כדי נסיעה ב-100 קמ”ש בכביש שכמעט כולו סיבובים חדים ומסוכנים. לקום וללכת במעבר לשירותים בלי ליפול או לתת מכה בראש לנוסע אחר היא משימה כמעט בלתי אפשרית. לישון בחום מחניק תוך כדי שאתה נזרק מצד לצד וכמעט נופל למעבר הוא לא תענוג גדול. להוסיף לזה את הבחילות וההקאות של אורית ועוד נוסעים, הפך את החוויה הזאת ביומן מסע שלנו לכינוי “The bus from Hell”. הגענו בשש בבוקר לפורטו מלדונדו, שער הכניסה לאמזונס, והרגשנו את גל החום והלחות הולם בנו. הלכנו ישר לסוכנות נסיעות ודבר ראשון הזמנו טיסה חזרה לקוסקו, למרות שהמשמעות היתה עלות טיסה גבוהה וזריקת כרטיסי האוטובוס לפח. במצב רעוע זה, לאחר לילה מסויט ללא שינה ובחילות, אני סופג הערות עצבניות כמו- “של מי היה הרעיון לסחוב אותנו לג’ונגל?” ככה אנחנו עולים על סירה שמשיטה אותנו לתוך האמזונס לשלושה ימים הרפתקנים בג’ונגל.
לאחר כשעה מגיעים ל- Monte Amazonica Lodge שבו נישן שני לילות. הולכים בשביל המוביל מגדת הנהר לתוך מעבי הג’ונגל ורואים את החדרים שלנו המוגבהים על קלונסאות עם ערסלים. פרנק המדריך המקומי מקבל את פנינו במיץ פסיפלורה מרענן.
הג’ונגל ביום- ירוק ומפתה
יצאנו לסיבוב רגלי של שעה להיכרות ראשונית עם הג’ונגל. אחרי כמה דקות פרנק מצביע עם המצ’טה על חור באדמה, והוא נעזר בענף למשוך טרנטולה ענקית ושעירה החוצה. הוא מזהיר שהם קטלניים, אגרסיביים ומסוגלים לקפוץ מטר, ואנו מתחילים להבין שאנחנו בג’ונגל אמיתי ולא בגן חיות.
בשלושה ימים הסתובבנו וראינו מגוון רחב של חיות ביום: קופים, לוטרות אוכלות פיראנות, חזיר בר, ארמדילו, איגוואנות, טרנטולות, פיראנות, צבים, צפרדעים, תוכים, טוקנים, ופרפרים ענקיים וצבעוניים. הלכנו בחום המעיק מכוסים בשכבות נגד יתושים. ענדנו מגפי גומי גבוהים כדי לצלוח בוץ ביצתי תוך כדי גשם זלעפות. חווינו את הג’ונגל גם מגובה הצמרות והלכנו על גשרים תלויים בגובה 60 מטר. לקינוח ירדנו באומגות העוברות במהירות עצומה דרך הסבך כך שצריך להוריד את הראש כדי לא לחטוף דקל בפרצוף.
ההיילייט של רוב המשפחה היה המפגש עם להקת קופים. יצאנו בשייט לאי שידוע ששוכנת בו להקה בת 20 קופים, אך לא תמיד ניתן למצוא אותם. באנו מצוידים בבננות ומנגו בתקווה שנוכל לאתר אותם ואף להאכילם. הלכנו פנימה לכיוון מרכז האי תוך כדי שאנו פוקחים עיניים ואוזניים וסורקים את צמרות העצים הנמצאות בגובה רב. פתאום אנו מבחינים שצמרות העצים נעים ומתנועעים כאילו ברוח חזקה. שומעים צרחות המתקרבות, ומבחינים בקופים הקופצים מעץ לענף ומתנדנדים על שרכים בקלילות בעזרת הזנב. המדריך מושיט פרי לכיוונם והמנהיג שהינו הגדול וחזק מביניהם, יורד לכיוונינו, חוטף את הפרי ומטפס עשרות מטרים בכמה שניות ואוכל במרחק בטוח מאתנו. עם הזמן הם מתרגלים לנוכחותנו ומתקרבים, והילדים שלנו נהנים מההזדמנות לזרוק להם פירות. אפשר לראות קופים ולהאכילם בגן חיות, אבל לראות אותם ללא סורגים בג’ונגל פראי קופצים דרך עצים בגובה עשרות מטרים זו חוויה אחרת. המפגש הפראי איתם השאיר אותנו בתחושה שאנחנו בסרט של כוכב הקופים.
הג’ונגל בלילה– אימלה!
ישבתי בטיסה בין פרו לקוסטה ריקה וכתבתי את הפרק על הג’ונגל תוך כדי שמיעת פסקול של שירי שנות השבעים באדיבות חברת התעופה אביאנקה. בדיוק שאני תוהה לגבי טיבו המיוחד של הג’ונגל בלילה, מגיע כאילו בהזמנה השיר של ג’ים מוריסן והדלתות, “L.A. Woman” ואני מקשיב איך הוא מתאר בגאוניות את הפרדוקסליות של העיר הזאת כסוג של ג’ונגל- מזמין ומפתה ביום אך אוכלת תושביה בלילה. ככה חווינו את הג’ונגל באופן בלתי אמצעי. אם ביום הסתובבנו בג’ונגל וראינו כמה שהוא יפה וחגיגה ירוקה בעיניים, בלילה גילינו כמה שהוא מפחיד ומסוכן.
יצאנו לסיור לילי בקאנו במטרה לראות את חיי הלילה לאורך הגדות של הנהר. המדריך אמר שיש לנו סיכוי טוב לראות קרוקודילים והתרגשנו לקראת המפגש הלילי. תוך כדי השייט התרגלנו לחושך ולשלווה הנראית לעין, אך הקפדנו לשמור את הידיים רחוקות מהדופן כדי למנוע הפתעות העלולות לקפוץ מהמים. המדריך מעיר על הגדות בפרוז’קטור חזק ובמשך שעה אנו רואים עשרות קרוקודילים מסוג קיימן עם הפסים השחורים שמייחדים אותם. חלק נחים, חלק קופאים באור הזרקור, וחלק מהצעירים רצים בבהלה למים. כמעט כל חתיכת עץ מזכיר קרוקודיל בחושך, אך אנו רואים זוג עיניים, נחיריים ופה גדול המבצבצים מעל פני המים ומחכים לזהות ולטרוף. המדריך מעריך שמתחת למים נמצאים עוד חמישה מטרים של הקרוקודיל הבוגר. חולפים קרוב לראש של הקרוקודיל ואנו מצטופפים על הספסל ומתרחקים מדופן הסירה.
חוזרים לכיוון הלודג’ לאורך הגדה השנייה, רואים כמה צבים חביבים ואנו מורידים את ההגנות ומרגישים יותר בבית ואז המדריך מרים יד בפתאומיות ולוחש לנו להיות בשקט מוחלט. הוא מאיר עם הפרוז’קטור על בול עץ במים ואנו רואים משהו מלופף מסביבו. לא פחות ולא יותר נחש אנקונדה באורך שישה מטרים!! הוא מסביר שהנחש הזה הינו הכי גדול בעולם והסיכוי לראות אותו הינו אחד למיליון. אנחנו מסתכלים בהלם על החייה האימתנית הזאת, רואים את הקוטר של הגוף ואני מדמיין איך הוא חונק חיה בגודל של צבי ובולע אותה. אנו מתקרבים למרחק נגיעה מהאנקונדה והנחש מרים את ראשו והמדריך אומר שזה מסוכן מכיוון שהערנו אותו ואנו בטווח תקיפה שלו. אנו מרגישים את זרימת האדרנלין תוך כדי שאנו מתרחקים ממנו בחתירה מהירה.
בלילה השני יצאנו לגלות את חיי הלילה בג’ונגל אבל הפעם ביבשה. המדריך אמר שנראה הרבה עכבישים חרקים, והבנות העדיפו להישאר בחדר, מכוסות בכילה. האמת היא שגם אני לא התלהבתי לצאת לסיור, אך כשראיתי שיהלי לא מהסס, הרגשתי שאין לי ברירה. יצאנו מכוסים ומרוססים היטב ומצוידים בפנס. תוך דקה הליכה מהלודג’ כבר היינו מוקפים בחושך ובזמזום חרקים. יהלי שם לב לתנועה זעירה בקרקע ומאיר עם הפנס על עקרב שחצה את דרכו. המדריך מאיר לנו על טרנטולות המטפסות להנאתן על העצים.
כל רחש קטן מהקרקע או שיחים מפחיד כי אולי זה נחש ארסי. נגיעה של חרק על העור מקפיצה מכיוון שאינך בטוח עם זו טרנטולה קטלנית או חרגול תמים. החושים מאותתים לנו שאנו בסביבה זרה, מפחידה, ואף עוינת. אחרי חצי שעה ומספר הסתעפויות בשבילים צרים עוברת לי בראש המחשבה, מה עושים אם קורה משהו למדריך- האם נדע לשרוד ולהסתדר? לא בטוח. כאיש שטח וספורטאי אקסטרים זו תחושה שזרה לי, ואני מבין שאני מחוץ לאיזור נוחות שלי. זו בדיוק החוויה החושית שחיפשתי בג’ונגל.
בבונגלו מתקשים לישון מכיוון ששוכבים במיטה מתחת לכילה, ויש קקפוניה של קולות שהם לא מהעולם הזה. שומעים רחש העלים מהחיות ההולכות מתחת לבונגלו, ומעלינו ומסביבנו הציפורים וטוקנים צוווחים. קיוויתי שאשמע קולות אקזוטיות תוך כדי הליכה בג’ונגל, אבל לא דמיינתי לעצמי שנחוש את זה בכזאת עוצמה מהמיטה!
לסיכום, ההגעה לג’ונגל התחילה כסיוט, אבל לאט לאט הוקסמנו. חזרנו מלאי חוויות ייחודיות והרגשנו שהצלחנו לשרוד את התנאים הקיצוניים של הג’ונגל ואפילו את היתושים. בסירה חזרה לציוויליזציה נגה התחילה לכתוב ספר על תוכית שגדלה בין בני אדם בג’ונגל, מין שילוב בין מוגלי, טרזן ומלך האריות. תחפשו את זה עוד מעט בקולנוע- “פולי מלכת הג’ונגל”.