כשיצאנו למסע, אמר אריק המדריך- " מההרים חוזרים אחרים". אולי היתה לו תחושת בטן מוקדמת לאירועים שעתידים להתרחש, אולי פשוט שנים של ניסיון, אבל אלהים יודכ כמה שהוא צדק..
מצויידים בחמורים וסוסים עמוסי ציוד, יצאנו להרפתקאה של ארבעה ימים בהרי האנדים האימתניים.
התחלנו באורובמבה, והתחלנו לטפס. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה מקסימים טיפוס לנחל כזיב, ולא טרק שרק מתחיל בגובה 3000 מטר.. העלייה המאומצת משתלמת , ואנו מוצאים את עצמנו בעמק עוצר נשימה, מוקף בהרים גבוהים עוד יותר. מרבדים קטיפתיים בירוק בוהק , אשר דרכם מתפתל לו נחל צלול. את הלילה הראשון העברנו בגובה 4000 מטר. אכלנו מרק חם באוהל סגור , ויאללה , לשק שינה. הציפיה להצליח לישון התבדתה מהר מאוד. עטופה במספר שכבות, מעיל, כובע צמר, כפפות, מחמם צוואר, שני מזרנים ושלושה שקי שינה , לא עצמתי עין מרוב קור. רגע האימה הגיע כשהייתי צריכה לצאת להתרוקן. שעה התייסרתי בשכיבה, בהתלבטות האם למות מהרעלת שתן איטית , או בהתאבדות מהירה הכרוכה ביציאה החוצה. לבסוף העדפתי את האופציה המהירה. עצרתי את נשימתי , לא רק מהלם הקור, אלא מהשמיים שכמותם לא ראיתי- שמיכת קטיפה שחורה וכבדה, זרועה באינסוף נקודות מנצנצות.
עייפים קמנו ליום השני, בו מטפסים לשיא הגובה של 4500 מטר. יורשי העצר רכובים על סוסים וחמורים ואילו ההורים ( חמורים כבר הזכרנו?!) משרכים רגליהם באיטיות מאחור.
הגובה והמאמץ נותנים בי אותותיהם. בהתחלה כאב ראש ברקות, אחכ בחילה, מלוווה בסחרחורת. לוקחת כדור ראשון נגד מחלת הרים. הטיפוס תלול ומפרך. צעד . נשימה. עצירה. ועוד צעד. נשימה עצירה.
שומעת מרחוק , מתוך ערפול, שהילדים כבר הגיעו לפסגה. המדריך, שמזהה את מצבי, יורד אלי עם אחד הסוסים. אוכלים חטיף מפירות מיובשים בשיא הגובה, ומתחילים לרדת.
את ארוחת הצהריים עושים במקום עוצר נשימה ( תרתי משמע), של שפת לגונה צלולה. אני שרועה על האדמה הרטובה באפיסת כוחות. כאב הראש מפלח את הרקות. כשמתחילה להקיא את נשמתי, המדריך מתעורר וקובע ::" יש לך מחלת גבהים. חייבים לרדת במהירות". הוא משאיר את שאר הקבוצה להתארגן עם הסייסים , ומתחיל לרדת בשביל. לרדת? לרוץ. ואני מה? בקושי הולכת. מועדת . מסוחררת. והוא כמה עשרות עד מאות מטרים לפני. ואני חושבת , אם אני אמעוד כאן לתהום , יקח להם ימים למצוא אותי..
בשלב מסויים, אני מבקשת לנוח ולעצור. קורסת על סלע שחור וחמים, ונרדמת. לא יודעת כמה זמן. בשלב מסויים מתעוררת, ומגלה שאני לבד. לבד בנוף הבלתי נתפס הזה. מסביבי רק הרים אימתניים שבוקעים את העננים , ונותנים לי להרגיש גרגר . שוכבת שם כמו אבן השדה. אנונימית. בלי מסמכים. בלי חפצים. רק בגדיי ונעליי. מרגישה כמה הסלע שמתחתי חשוב יותר ממני. הוא היה כאן אלפי שנים, ויהיה כאן עוד הרבה שנים אחריי. ואני מה? עורבה פרח. צל חולף .עוברת אורח. מניחה בהשלמה את הראש על הסלע. בורא עולם, אתה רוצה לקחת אותי ככה? הנה אני, כולי שלך..
ומתוך הערפול, עולה בי השאלה : מי אני? מה אני? ואז, כמו חוט זהב שמופיע ונעלם באריג ססגוני , אני נזכרת בדברים של הרב ארי נווה שאומר:"אל תזדהו עם הגוף. הוא רק יביא לכם סבל. תתחברו לחלק הגבוה. לנשמה".
ולפתע, נקודת המבט שלי מתרחבת . אני רואה עצמי מלמעלה. נישאת מעל הגוף המוטל על הסלע ומתבוננת מלמעלה, כמו ממעוף הציפור. אולי מנקודת מבטה של הנשמה. מרגישה איך ממלאת אותי תחושה של קבלה והשלמה של המצב.
בשלב מסויים המדריך חזר אלי ( מסתבר שטיפס לחפש נקודה גבוהה, בתקווה להשיג קליטה סלולרית להזעקת עזרה) ואנחנו ממשיכים בירידה.
מגיעים לכפר קטנטן ( כפר? אולי ארבעה חמישה בתים) ומקימים מאהל. השטיחונים מעורות הלאמה שהשאילו המקומיות , מקלות קצת על הקור, וגם העובדה שירדנו לגובה 3300 מטר אמורה להשפיע לטובה. אך עדיין מרגישה זוועה. מקיאה את המרק החם , ואת התה מעלי הקוקו שהגיש לי גלן. כאב הראש לופת. איילה, שהצטרפה אלינו למסע, מעסיקה את הילדים. ואני באוהל בוכה. רוצה הביתה. הביתה.
לאיזה בית? איזה בית יש לך ? לבית בכפר אוריה? חלום רחוק.
לבית חבד בקוסקו? מרחק חמש שעות נסיעה, בדרך מתפתלת בגובה 5000 מטר, ברכב שאין לנו.
ואז שוב הזהב מופיע שוב. מאיר לי את הדרך:
"הדרך הביתה היא לא בגוף הפיזי. הכואב. העייף, המגושם. המסע הביתה עובר בשבילי התודעה. "
ואז ניסיתי להתחבר. זה לא היה דמיון מודרך. זה היה כמו קו. "לישועתך קיוויתי ה". כיוונון הרצון. לחלק הגבוה של נשמתי. אל אבא.
באופן פלאי, די מהר התחלתי להרגיש טוב יותר. עברתי את הלילה בשלום, ולמחרת המשכנו במסע אל המעינות החמים והמנחמים של לארס.
