בעודי מנקה מדפים ומצחצחת מגרות, אני נזכרת, איך לפני שלוש שנים , כשגרנו בהודו.. אחרי כמעט שנה של נדודים מבחירה, הגענו לכפר מופלא בהימלאיה, והתמקמנו בשני חדרים בגסטהאוס מקסים. אחד לנו, והילדים- סופסוף קיבלו חדר משלהם. כמה הייתי מאושרת ממעט ממה שהיה. חדר. מיטה. ארונית ומדף. כן, היה לי מדף!! שולחן קטן לספרים ומטבחון קטון שבישלתי בו ארוחות לתרמילאים מתגעגעים שכמהו לארוחת שבת ביתית. וירג'יניה וולף פעם כתבה שאשה צריכה "חדר משלה". ובימים האלה שלפני פסח, אני מרגישה במיוחד , כמה אפשר להסתפק בהרבה פחות. הרי כל דבר צריך לקנות, לנקות, לתחזק. כל חפץ יש לו חפץ. חפץ מלשון רצון. והוא מושך מבעל החפץ אנרגיית חיים. מי צריך את הכל? ועם כל ניגוב של מדף, ועם כל סידור של מגרה, אני מתגעגעת יותר ויותר לשיעור המתוק של הצמצום, של הפשטות, של דלילות כוח המשיכה של החומר , המאפשר לנשמה את החירות להגביה עוף. #דרמקוט אהובתי#
#לטייל בהודו עם ילדים"